איך שרדתי את עקרון הרצף 

איך שרדתי את עקרון הרצף

עד שלב מסוים (גיל עשרים ושש וחצי, ליתר דיוק) לא הבנתי את הענין של גידול ילדים. הייתי מסתכלת, מבועתת, במשפחות לידי ושלא לידי, ולא מצליחה לפצח את החידה. הילדים תמיד נראו לי איומים -  מפונקים ומטרידים. ההורים נראו לי מודאגים/משועממים/מעבירים את הזמן בריצה, צעקות ואיומים. אם היתה זו מישפחה בה הילדים כבר עברו את הגיל של לרדוף אחריהם היתה תמיד הרגשה של כפיות טובה, אכזבה. לרגע לא היתה הרגשה של כייף. ובכל זאת כולם עשו זאת. כמובן מאיליו. כולם בשלב מסויים החלו ללדת ילדים ומאותו רגע (כך ראיתי זאת בעיני) החלו לדאוג, לצעוק ולהתאכזב.

כמובן שהבנתי את העניין של אהבה. בחושים של ילדה אהובה הבנתי כי אין דבר שישווה לאהבת הורה לילדו. אבל הייתי בטוחה שלא יכול להיות שזה אמור לעלות בכל כך הרבה עוגמת נפש. למה האהבה הזו אמורה להיות מהולה בכל כך הרבה בלאגן ואכזבה, כל כך הרבה ביזבוז אנרגיה ודאגה?

ולמה הילדים אמורים להיות כלכך אגואיסטים, מפריעים וחסרי אונים?

למזלי לא הטרדתי את עצמי יותר מדי בשאלות הללו. פשוט לא הבאתי ילדים לעולם וזהו.

ואז (בגיל הנאמר לעיל), קראתי את "עקרון הרצף". לכל מי שלא מכיר: "עקרון הרצף" הוא ספר מחקרי, מאת ג'יין לידלוף. היא גרה כמה שנים בקרב האינדיאנים של בוליביה, ונדהמה לגלות כי ילדים יכולים להיות גם אחרים. שילדים יכולים להיות גם שקטים, משתפי פעולה, עצמאיים ומאושרים. שהם יכולים לחיות בעולם משלהם, עולם הילדות המבורך במישחק ודמיון, וגם להיות מאושרים משיתוף פעולה פורה עם עולם המבוגרים. וגם – שהמבוגרים יכולים לגדל ילדים באהבה ולהשאר רגועים ועצמאיים.

וזהו. קיבלתי את התשובה. עכשיו אפשר לעשות ילדים.

הדיסציפלינה היתה ברורה: כל ילד מגיע לעולם עם ידיעה ברורה שהוא הולך להיות נישא על בידיה של אימו עד שהוא לומד ללכת, לישון איתה בלילה ולא להפרד ממנה או מדמות מוכרת אחרת עד שירצה הוא להתרחק. לידיעה הקמאית וה"בילט אין" הזו קראה לידלוף בשם "עקרון הרצף". כאשר הוא מתחיל לפתח רצונות עצמאות משלו, מניחה לו אימו ללכת ככל העולה על רוחו ומקבלת אותו בחזרה כאשר חזר ממסע הרפתקאותיו בגילוי היבשת הקטנה שלו. לא רצה אחריו ולא דואגת. וכך גדל הילד ללא חסכי אם, דבר הגורם לו שקט נפשי , וללא דאגה מיותרת, דבר הגורם לו לחוש ביטחון בעולם.

ככה, על רגל אחת ובצימצום יתר – כל התורה.

הכל מסתדר, אמרתי לעצמי. אני אקח אותו במנשא לכל מקום, נישן איתו במיטה, אניק אותו עד גיל מאוחר.  החיים ימשכו כמעט כרגיל, רק עם ילד בידיים. מחשבות על הכובד, הסירבול והתלות שיוצרת ההנקה עברו בראשי פעמים רבות, אבל באמת ובתמים האמנתי שכשנגיע לגשר נחצה אותו. בספר היו עדויות של כמה נשים מערביות שאימצו את השיטה וסיפרו בשבחה. אם הן יכולות, חשבתי, למה אני לא?

ביום ההולדת של גיל עשרים ושבע נכנסתי להריון. בדיוק תשעה חודשים לאחר מכן התחילו הצירים. איתמר נולד בלידת בית ברוכה וקשה, כמו שלידה אמורה להיות.

ואז התחלתי לתפקד כאמא, ומהר מאוד למדתי ש:

1.                 אני לא חיה בשבט (כלומר – אין לי למי להעביר את התינוק בכל פעם שאני רוצה לאכול, להכין אוכל או להתקלח)

2.                 גוף אחרי לידה הוא  גוף חלש.

3.                 גוף של תינוק לא נהיה קל יותר עם הזמן.

4.                 (בואו נודה בזה) – אי אפשר לקחת תינוק לעבודה. ז"א, אפשר- אם הכוונה היתה ביקור קצר בזמן ארוחת צהרים.

מהר מאוד התחילה להתגבש אצלי ההכרה שהחיים נגמרו. ממש כך. נכנסתי למעגל של יאוש, ובעיקר הפסקתי לאכול. הנקתי, כמובן, והמעט שנכנס אלי לגוף זרם דרך שדי אל איתמר. הוא גדל והפך להיות תפוח בשל ובריא, ואני הלכתי והרזיתי. הפרקים כאבו לי ועצם הזנב מיאנה להנחם, מהשעות בהם בילה איתמר תקוע בנרתיק לפני היציאה לעולם.

אבל הנורא מכל היה הבכי. על פי לידלוף תינוקות אינדיאנים לא בוכים. לכן כל בכי של איתמר היה הוכחה כי השיטה לא עובדת והילד הוא בעצם תינוק מערבי ממוצע, או גרוע מזה – אני אמא מערבית ממוצעת (התגשמות כל פחדי). ומכיוון שמוצץ לא בא בחשבון, (איפה תמצא תינוק אינדיאני עם מוצץ?) ניצבתי בודדת ומפוחדת מול בכיו של בני הקט, ולא ידעתי מה לחשוב. למעשה אני ממש לא יודעת איך היה איתמר בתור תינוק. אני חושבת שהוא היה תינוק רך ורגוע בצורה יחסית, והוא גם ישן בלילות, חוץ מהתעוררויות לשם הנקה. אבל הקושי והבילבול שאני חוויתי היו עצומים, ללא כל קשר אליו. השיטה, שעדיין האמנתי בה בכל ליבי, בגדה בי ולא הבנתי במי האשם – בי, בלידלוף או בעולם המערבי כולו?

כשאיתמר החל להתעורר בלילות, כלו כל הקיצין. ההוכחה היחידה שנותרה אבדה גם היא. הוא החל להתעורר בין ארבע לשבע(!) פעמים בלילה, לא לשם אכילה. ואני התחלתי להישבר. כשבוע הסתובבתי עם התחושה שאבדה דרכי בג'ונגלים של בוליביה ולא אמצא אותה יותר לעולם. ואז הגעתי לבית של חברה, והיה שם ספר ששמו "התינוק יודע". כאילו בצו אלוהי פתחתי בעמוד התוכן וחיפשתי עד שמצאתי פרק הנקרא "מה עושים כשתינוק מתעורר ארבע עד שבע פעמים בלילה" (נשבעת). פתחתי בפרק הזה, ושם נאמר כי תינוק שלא נותנים לו לבכות מספיק, ויש לו בכי עצור בקירבו - לא ישן טוב בלילות ויתעורר הרבה פעמים. עוד נכתב שם כי את הבכי של התינוק אנחנו מונעים ע"י מוצץ, הנקה מופרזת, ועוד שיטות השתקה למיניהן – אפילו לנענע אותו ולשיר לו שיר בכל פעם שהוא בוכה. 

חזרתי הביתה שבורה לגמרי. אני, שלומדת ומלמדת כבר שנים אקולוגיה הוליסטית, שמאמינה בכל ליבי בפורקן ריגשי בכלל ובבכי בפרט. אני  מונעת מהילד שלי לבכות. זהו. היה לי ברור שהרסתי את חייו ומעתה הוא יגדל להיות ילד עצור שלא מעז לבכות  או בקיצור – ילד מערבי ממוצע, רחמנא לצלן. עוד באותו היום הנחתי לו לבכות, כשאני מחזיקה אותו בחיקי ומספרת לו כמה נהדר הוא שהוא בוכה. הוא בכה המון זמן. נצח.(40 דקות בערך). אבל אותו לילה הוא נרדם וישן עד הבוקר חוץ מהנקה, כמובן.

הזמן עבר. איתמר בן שבע היום. שנתיים אחרי הלידה התחוור לי לפתע שאני בדיכאון שאחרי לידה, ואיכשהו היה יותר קל לצאת מזה ככה, לפחות היה שם למצב הנורא הזה. אני לא זוכרת כמעט איך הייתי לפני שנולד, אבל ללא ספק הייתי אישה שונה לחלוטין. הרבה פחות פנאטית והרבה יותר חכמה. היום, במבט לאחור אני יכולה להגיד כמה דברים:

1." עקרון הרצף" הוא ספר חכם וחשוב. כדאי לקרוא אותו ולפעול על פיו.

2. 'ילדי מנשא' הם אכן ילדים יותר רכים ומתמסרים  (כל ההסברים לכך ניתנים בספר, קצרה היריעה מלפרט), אבל אם את לא מוציאה את ילדך לטיול כי את לא רוצה עגלה אבל אין לך כוח לסחוב – פיספסת את הנקודה.

3.      אם ילדים אינדיאנים לא בוכים – זו הבעיה שלהם. אנחנו יודעים ואוהבים לבכות. וכל אחד מאיתנו היה רוצה לבכות בחיקה של אם ענקית שמחבקת ומערסלת אותנו ומספרת לנו כמה יפה אנחנו בוכים.

ההורות בשלושת השנים הראשונות היתה כמעט קשה מנשוא בשבילי. רק בשנים האחרונות אני נהנית ממנה, והיום אני כבר ממש מתענגת. אני לא יודעת מה בדיוק הקרבתי על מזבח השיטה, אבל אני יודעת לבטח שהיא עובדת. ששווה להשקיע, אבל בלי פנאטיות. חבל לוותר על הרצון למענה.

בנתיים כדאי לקרוא את שני הספרים. גם אם אתם לא הורים! אלו ספרים שמדברים על כלל החיים, לא רק על גידול ילדים:

"עקרון הרצף", מאת ג'יין לידלוף, הוצאת 'אלטרנטיבות'.

"התינוק יודע" , מאת ד"ר אלטר סולטר, הוצאת 'אחיאסף'.

תודה גדולה

מירב